השלב הראשון הוא כבר מהבוקר, לא רוצים להתלבש,
לא רוצים להתנתק מהמסך
כל דבר קטן שלא קורה כמו שהילד רוצה, עוד התקף זעם מצטרף לאוסף
והתחושה היא שאתם אחרי משמרת לילה קשה ועוד לא התחלתם את היום…

השלב השני מתחיל כשהילד חוזר מהמסגרת, למה לא נוסעים לאן שהוא רוצה,
למה לא הבאנו ממתקים

על הדרך אמרנו ״לא״ על הארטיק בגן המשחקים
והצרחות מול כולם מתחילות

הקנאה בין האחים, הריבים החוזרים ונשנים, המכות,
האמירות - ״הוא נגע לי״ או ״היא מציקה לי״
מתישות ונשמעות כמו דיסק שרוט בבית

וכל ערב מלחמת התשה על הכניסה למקלחת
הילד רוצה ספציפית להיכנס עם אחד מההורים
להתארגנות לשינה וצורח אם ההורה השני מגיע

פחדים, התקפי זעם, כעס, צרחות
נהפכים לחלק בלתי נפרד מהשגרה
ודחיית סיפוקים נהייתה פנטזיה רחוקה

אי אפשר להגיד ״לא״ לילד
השיחות ממסגרות החינוך לא פוסקות
והתקפי זעם קשים מגיעים כמעט על בסיס יום יומי

וכשזה קורה - תחושת התסכול וחוסר האונים בהורות גדלה
ההרגשה שאין יכולת לקבל החלטה,
שצריך ללכת על ביצים ליד הילדים
האווירה בבית, לא משנה מה, כל הזמן כעוסה ומתוחה
אף על פי שאתם עושים הכל בשביל הילדים

והמשפט שאני שומעת הכי הרבה הוא
״לא חלמנו על זה! למה לא יכול להיות רגע אחת של שקט בבית״